לא הבין את הבדיחה. הרוזמרין חסר חוש ההומור של מירי
לא הבין את הבדיחה. הרוזמרין חסר חוש ההומור של מירי

כל כך עסוקה הייתי בפינוי נוזלי הסערה. דליים, גיגיות וסמרטוטים עד שלא שמתי לב שהגיעה שעת הטור הזה, אבל אשמה פעוטה זו מוזמנת לחבור לשורת המחדלים שאני אחראית לה.

הצימאון הארוך הגיע לסיומו בתצוגת תכלית של חורף – כמו נקמה על הייללות שייללנו לבואו, נשבה אווירת ״זה מה שרציתם כל כך? אז בבקשה קבלו״. את מי ששרדו בין הצמחים אני רושמת לאגרואנליזה, כי כמות הטראומות שנצברו פה גורמת לי להרהר האם הייתי צריכה ליזום את בואם לעולם, ומי שאוהב השוואות ומטאפורות יסבול בלב את מה שזה אומר. בינתיים אני נדרשת לכאב הפנימי של התצפית על הטבע, כן, רק החזקים ביותר שורדים. הקוצים, אלה שמסתפקים במועט, סגפנים עם מעט מאוד חוש הומור כמו האלוורה והרוזמרין, שבזמן שחבריהם שחצו את המדבר השתוחחו בסופה, מצאו זמן ועוז רוח לפרוח. גם על זה לא כדאי לחשוב לעומק.

כשמגיע זמן קשה מופיע המושג תיעדוף, מילה יעילה וגועלית לסדרי עדיפויות – וכך שעה ששמרתי על פתחי הבית, בהצלחה מועטה ביותר, הקדשתי את מעט הזמן הנותר לחילוץ גורי חתולים אחד לבן ואחד שחור לבן. את הלבן כבר לא ראיתי הבוקר אחרי שרעד מקור ומחרדה והפריע לי להציל אותו בימים הקשים כשהוא נלחם בציפורניים על זכותו להישאר בחוץ ולא להיכנס למחסה הפליס שאירגנתי לו. נזכרתי במשפט שראיתי בניו יורק על דלת סטודיו של אמנויות לחימה: הפחד הוא מורה גרוע לחיים. ואם אני נשמעת לכם סוערת ומוצפת אתם צודקים. אחרי ההישרדות מגיע זמן השמש ועבודת הנפש. בתוך הסערה אין זמן לתהליכים מורכבים.

 

חזק ושורד. האלוורה פורח על הגג