רוקט מן. עלי רוקט עצמאיים
רוקט מן. עלי רוקט עצמאיים

השעה שבה ההורים עסוקים מדי בשביל לחטט בענייני ילדיהם, לרדות בהם, לעקוב מקרוב אחר התפתחותם הרגשית והפיזית, הלימודית והחברתית, היא שעתם של יצורי הפרא לגדל את עצמם. בעלי המוטיבציה וההנעה הפנימית לגדול בכל מחיר מרימים את ראשם לשמים, זו שעתם של פורשי הכנפיים, אלה שהטיפול בהם בין מיותר למעיק, אלה עפים להם ומזריעים את עצמם וכשההורה האחראי מגיע לבדוק מה נשמע, כמו הבוקר בגג, אחרי שלושה ימי הזנחה שממשיכים שבועות של תשומת לב נמוכה, חיכתה לי לפת חרוצה, שגידלה את עצמה לגמרי לבד, סיעה של ירק אחד, לידה פרחו פרחים צהובים של רוקט טעים להפליא, ולא רחוק שרק אלי תות שדה שלמיטב זכרוני מת בסוף החורף שעבר, והנה הוא חי ובועט בעלים בשרניים שאין עליהם זכר לדלות ההשקייה והיחס.

לא כל כך מתחשק לי להפוך את זה למשל, כי אז עולה המחשבה המדכדכת שכל אותו זמן טיפוח ילדים, שבו אני ורפי פרסקי היינו יכולים להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית, הצקתי לבנותי, היצרתי את צעדיהן הרכים, גזמתי כנפיים ששאפו לעוף לבד, ובעצם עדיף היה להן, במהלך הגדול של החיים, לקבל פה איזה אם מחליפה, שעסוקה עד מעל הראש בטיפול וטיפוח עצמה והקריירה המשגשגת שלה, כך היו גדלות חזקות כמו יבלית, פורחות בעתן ולא מקדישות חלק ניכר מזמן החיים שלהן להסביר לי: איפה טעיתי, מה לא טעים, איך אפשר לחדש את הארון, ועל איזה פתק צריך לחתום לתיגבור באמנות רגשית. זה זמן המתמודדים העצמאים הסיעות הזעירות שאינן תלויות בדבר. אחשוב על זה עד שבוע הבא ובינתיים אני טסה למשתלה להביא לכולם אדמה טרייה, דשן, ופינוקים שצמחים מעריכים, ולא אצא לפני שאעמיד לבנותי מג’דרה חמימה, ואכתוב את השטרות האלה שיחשבו ליום עבודה, אחרת עוד תקרוס עלי כל תיאוריית חיי כמו בית קלפים.

 

 

ללעוס את התות. עלי תות בשרניים ועקשניים