בנות רק רוצות לכייף. "אייבי ובין ורוח הרפאים" - אנני בורוז
בנות רק רוצות לכייף. "אייבי ובין ורוח הרפאים" - אנני בורוז

#1
צילי וגילי

אייבי ובין הן שתי חברות בכיתה ב’ – שתיהן שונות לגמרי זו מזו, אבל שוררת ביניהן כימיה מופלאה, שבהשראתה הן נקלעות להרפתקאות מביכות ומשעשעות להתפקע. ומה שיפה אצלן הוא שגם כשהן זוממות מזימות ומתכננות נקמות ותעלולים, שום דבר אינו נובע מרוע לב: בסופו של דבר הן ילדות טובות, טובות באמת. כמותן גם החנון מ”יומנו של חנון”, הנרי מסדרת “הנרי הנורא” וצמד הגיבורים של “קפטן תחתונים” אינם רעי לב. הם רק משחררים קצת קיטוֹר, וזה טבעי לגמרי כשאתה ילד יצירתי ומלא דמיון שנדרש לתפקד במסגרת כובלת, מלאה איסורים ומגבלות ומוסכמות שאינן מתחשבות בצרכים הייחודיים שלך. בעיני ספרים כאלה הם יופי של חומר קריאה לילדים, כי גיבוריהם מעורבים בהרפתקאות מוגזמות וקיצוניות שהקורא לא היה מעז לחוות בעצמו, ולכן הם מעניקים לו קתרזיס משחרר – ובד בבד גם חיזוק רגשי ומטען חיוני של ידע, מוסווים היטב בעזרת הומור יצירתי ופרוע. בעניין זה מומלץ לקרוא את רשימתה היפה של מיכל פז-קלפ ב”הפנקס” על תפקידיו הרגשיים והחברתיים של הומור בספרי ילדים ונוער.

ולמה התעכבתי על עניין טוּב הלב? כי לפעמים אני נתקלת בספרי ילדים, בעיקר כאלה שכתובים בגוף ראשון, כמו יומן, שבהם הגיבור נראה לי סתם מרושע, כמו ילדה שמחליטה לדחוף עט לתוך האף של בת-כיתתה רק כדי לראות אם הוא יגיע לה למוח. קִראו לי שמרנית, קִראו לי מיושנת, לא מסוגלת להמליץ על ספר כזה. אצל אייבי ובין לא תמצאו דברים כאלה, אבל הילדים שלכם ימותו עליהן בכל מקרה, וגם אתם.

גילוי נאות: אני תרגמתי את הסדרה הנהדרת הזאת. אז מה, בגלל זה לא אמליץ לכם עליה? כדאי להתחיל בספר הראשון, שבו שתי הילדות מגלות זו את זו. וכמו שאמר א’ (בן כמעט שמונה) לחברו לכיתה, “זה ספר על בנות, אבל תדע לך שהוא נורא כיפי גם לבנים”. לבני 5-8.

“אייבי ובין ורוח הרפאים” מאת אנני ברוז (מאנגלית: עטרה אופק, איורים: סופי בלקול, הוצאת כתר, 144 עמ’, מנוקד) – 39 ש”ח בחנות “המגדלור”, (וגם הספר הראשון בסדרה) במקום 74 ש”ח בחנויות




#2
גבריאלה אהובי


קולה זירו. "החורף שלי בזירולנד" - פאולה פרדיקטורי


כן, לאהוב שלה קוראים גבריאלה, אבל באיטליה Gabriele זה שם של בנים. זהו יומנה של אלכסנדרה בת ה-17, שאמא שלה מתה ממחלה ממש בתחילת הספר והשאירה אותה לבד עם סבתא שלה, ומאז היא מרגישה בודדה ולא שייכת ומנוכרת לעולמה הקודם, ולכן אינה מסוגלת לחזור למקומה בכיתה ומתיישבת כסוג של התרסה ליד הילד הכי מוזר ודחוי, שכולם קוראים לו “זירו”. שבע-עשרה זה גיל מחורבן ומבולבל מבחינה רגשית, קל וחומר אם אמא שלך מתה ואבא שלך נעלם כשנולדת, ואלכסנדרה מספרת ביומנה כל מה שעובר לה בראש ובלב, בחיים ובכיתה, בכנות ובפתיחות וברגישות, ולא חוסכת מאיתנו כלום גם כשהיא מתנהגת כמו אידיוטית ועושה את כל השגיאות האפשריות. יחד איתה מתקרב גם הקורא אט-אט לעולמו של זירו, שדווקא אליו אלכסנדרה מרגישה שייכת, אם כי אין לה מושג מה עושים עם זה, ודרך עיניה גם הקורא קולט שזהו נער רגיש, עמוק ומיוחד וראוי לאהבה. ספר נהדר למתבגרים (ובעיקר למתבגרות), בתרגום קריא וקולח.

“החורף שלי בזירולנד” מאת פאולה פרדיקטורי (מאיטלקית: מונה גודאר, 252 עמ’) – 84.60 ש”ח בסימניה, או 94 ש”ח בחנויות