תמונה פסטורלית. גשם אחרון בגג של מירי
תמונה פסטורלית. גשם אחרון בגג של מירי

מזמן לא הייתה לי תחושה ברורה כזו, רצון לברוח מהכל ולהשאיר מאחורי רק קולות שירה מתעמעמים של “מחר אני אהיה כה רחוקה, אל תחפשו אותי…”. ואז הגיע הגשם הזה משום מקום ומשום עונה, מין מלקוש שהרטיב הכל והגניב פנימה התחדשות של חורף מזוייף. אני יודעת היטב שנצנוצי טיפות הגשם הזה על הלואיזה יתחלפו חיש קל בחום אימים שרק מי צינור יוכלו לחלץ ממוות, כמו נידונים לצינוק אני מחכה לקיץ בחיל וחרדה. משחקת עם עצמי משחקים לא בוגרים, נגיד אני חיה באירופה, ונגיד יש לנו מין פרצי גשם כאלה כל השנה.


האלוורה הצמיחה לה פרח בר, משונה, שגם לקוץ יש פרח ושלא לדבר על שלל היתרונות האחרים שגלומים בעלים הבשרניים שלו. הרי שאלוורה בבית היא כמו חצי בית מרקחת, מוכן לכל עקיצה עירצוץ גירוד או כוויה. אפשר לפתוח עלה שמנמן ולהגיר מהחומר המרגיע הזה. עד שאני החלטתי מה עכשיו – מסמרים או נוצות – הטבח לקח את הגג לידיים, החליף ישנים בחדשים וכל כך הרבה השתנה פה עד שאני מרגישה זרה בגגי – איך אתחבר שוב למה שקורה פה. מן הסתם כמו תמיד אצלי אתחיל מסוף שרשרשת המזון. אשב בשקט וריכוז ליד הנענע המחוררת ואחפש בסבלנות תולעים. סלט מעורב בלפת וצנון וכרוב סיני שאם חותכים אותו יפה בעיגולים הופך כל ערימת ירקות לערימת יקרות, הוא מצרך העונה. אבל בלי הידיים המחפשות שלי, עוד עלולה לשכב לה בקערה תולעת שמנמנה. תגידו שזה מעורר רחמים אבל גם מצמחים אני דורשת שיזדקקו לי שלא יוכלו בלעדי. כי אחרת אנא אני באה.

 

 

בית מרקחת על הגג. פרח אלוורה