מתנה טובה לג'ירפה. "אני שונאת את הצוואר שלי" מאת נורה אפרון
מתנה טובה לג'ירפה. "אני שונאת את הצוואר שלי" מאת נורה אפרון

מחר זה מתחיל: למרות שהכרזנו על דיאטת הוצאות חריפה, ישאו אותנו הרגליים אל הכיכר. ולמרות שהבטחנו לעצמנו לא לקנות שום דבר בלתי חיוני עד סוף שנת המס או עד תום שנת השור הסינית (המוקדם מבין השניים), שוב נפר את ההבטחה ונגהץ את כרטיס האשראי בעבור חופן ספרים שלא נוכל לעמוד בפניהם. כי כשאנחנו פוגשים כריכה רכה, אין לנו את הכוח להקשיח מולה את לבנו. ארנקנו יוצא אליה, והשאר – היסטוריה. כן… (אנחה עמוקה. פאוזה). זוהי האוטוביוגרפיה האומללה שלנו. אם תרצו: כרוניקה של קריסה כלכלית ידועה מראש.

ממתק לוהט במיוחד שמומלץ מאד לבזבז עליו ע”ט שקלים בשבוע הספר הנוכחי, הוא ספרה החדש של נורה אפרון, “אני שונאת את הצוואר שלי”. אפרון – תסריטאית הוליוודית מוערכת (“סילקווד”, “כשהארי פגש את סאלי”, “נדודי שינה בסיאטל”) – כתבה ספר לא עבה מדי אבל חריף, חד אבחנה ומצחיק, שכולל מחשבות נוקבות וכנות במיוחד על נשיות מכמה זוויות: בגידת הגוף (ובמיוחד, כפי שכבר ניחשתם, הצוואר), עלויות התחזוקה הגבוהות של הנשיות לאורך השנים, מערכות יחסים עם אנשים ומקומות ועוד ועוד. גם אם גיל 50 נראה עדיין כמו בדיחה גרועה שממתינה לכולנו הרחק מעבר להרי הבוטוקס, קשה לנו לחשוב על אישה אחת שלא תזדהה עם הכתיבה של אפרון, שיודעת דבר או שניים על גברים, אוכל, ילדים, טרנדים וכל מה שביניהם. הקטע הנפלא “להמשיך הלאה”, בו היא מתארת את סיפור ההתאהבות שלה בדירה ששכרה בניו יורק (סיפור שהפך לגירושים מכוערים – מהדירה, כמובן – עקב העלאה דרקונית של דמי השכירות) ידבר אל כל תל אביבי שחי מהיד אל השכ”ד. ואם באפּר ווסט סייד נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי העיר?

“אני שונאת את הצוואר שלי” מאת נורה אפרון (תרגום: עפרה אביגד, הוצאת עם עובד) – 79 ש”ח
להשיג בכל חנויות הספרים ובדוכני שבוע הספר