יש דמיון לחרמון. פטגוניה, אל צ'לטן
יש דמיון לחרמון. פטגוניה, אל צ'לטן

הרבה אנשים מכירים את מוקדי העניין העיקריים של פטגוניה, בדרום הרחוק של דרום אמריקה. הם כוללים את  הפארק הלאומי טורס דל פיינה, הקרחון המתנפץ, פריטו מורנו או צפייה בפינגווינים.  מעטים יותר מכירים את העיירה אל צ’לטן (El Chalten). לפני שנה (2009) נסלל כביש היוצא מכביש 40 האגדי, שקיצר את זמן הנסיעה מאלקאלאפטה (בירת האזור) ל3-4 שעות נסבלות. כבר כשמתקרבים מרחוק רואים את פסגות ה”פיץ רוי” ו”סרו טורה” הנישאות מעל כל ההרים מסביב ונוצרת תחושה שמי שיטייל שם יהיה באחד החלקים המרשימים של רכס האנדים.

 

“אל צ’לטן” בתרגום חופשי זה בערך “ממזר מכוער”. ובאמת, כשמה כן היא, בלגן לא מאורגן של בתים וצריפים בצורות שונות וצבעים משונים. לא ברור איזה חומרים צרך המתכנן, אך הם היו חזקים מאוד. המיקום עוצר נשימה ויש הרבה שמחה בתוך הברדק. במקום יש מגוון מלונות ומסעדות על הצד הזול של המפה, יחסית כמובן לפטגוניה. העיירה גם מתהדרת בכינוי “בירת הטרקים של ארגנטינה” – ובצדק. האפשרויות רבות ומגוונות, מטיולי יום לטרקים של שבוע, מגיל 12 ועד 70, על אופניים או על סוס, טיפוס צוקים או הליכה על קרחון והכול נגיש וברור. האזור הוא חלק מפארק הקרחונים הענקי של ארגנטינה, ויש באזור קרחונים רבים.

 

אבל הפנינה של האזור היא בסופו של דבר הטרקים. המסלול שאנחנו עשינו הוא הידוע ביותר – מסעון של יומיים לתצפית קרובה על ה”פיץ רוי”. יוצאים מהעיירה והולכים בנוף מדהים שעובר ממדבר לאזור מיוער, מסביב פסגות מושלגות ואגמים בצבע תכלכל מתכתי מרהיב. רואים כל הזמן את הקרחון וכמובן את הפסגה של ה”פיץ רוי”. אם ישנים באתר הקמפינג, צריך לקום מוקדם, לטפס שעה ומשהו ולחזות בזריחה מהנקודה הקרובה ביותר לפסגה הנגישה לאנשים נורמלים. ברור שאנחנו חושבים שזה שווה הכול –  הנוף נצבע לאט באדום ואחר כך בלבן בוהק, ואין הרבה מראות יפים יותר בטבע. מומלץ להמשיך משם לתצפית על ה”סרו טורה” ועל הקרחון הגדול שלו, שמשיל כל הזמן חלקים בפיצוצים גדולים (כמו שמקובל ברוב הקרחונים באזור).

 

החיסרון היחידי של “אל צ’לטן” (ושל פטגוניה) הוא הקרבה לצ’ילה, שמשמעותה מחירים גבוהים יותר, ואנשים נחמדים פחות (מצטערים, אנחנו מעדיפים את הארגנטינאים). לא חייבים להיות בני עשרים ולגור באוהל (אם כי רצוי), כדי ליהנות מהמקום היפה והמעט זרוק הזה.