הייאוש נעשה יותר קר. ילדה קפואה על רקע קיסוס
הייאוש נעשה יותר קר. ילדה קפואה על רקע קיסוס

קר, קפוא, מתקרר. ולמעשה אומרים כאן שלא היה מרץ קפוא כזה מאז 1800. טיימינג, כרגיל, עד שאספתי את המעות, שקל שקל, לקופת חרסינה – נפלנו על המרץ הזה. מחשבות על דיקנס ואוליבר טוויסט ממלאות אותי בדירת הסטודנטים הרעועה בשורדיץ’, לונדון – מרכז הגראפיטי המהמם ביותר בעולם, ולשעבר שכונת עוני. חדר וחצי וחתול, כל הברזים לא נסגרים, אבל דלת האמבטיה דווקא ננעלה אתמול הרמטית פרמננטית עם ילדה אחת בפנים. חוויות, כך סיכם בוודאי גם אוליבר כל יום בחייו, אבל לפחות לא פרש תשלומים ל-12 השנים הקרובות על כרטיסי טיסה. עד כאן יללות לונדון שמשתלבות עם יללות החתול הג’ינג’י המתוק והמבוהל שעליו אנחנו שומרות כאן במסגרת חבילת הנופש. גם חוש כיוון נגמר לאלוהים כשנולדתי, לכן חנן אותי בעוד חוש הומור. למזלי האנגלים אדיבים מאוד ומעריכים חוש הומור ומעולם לא ניצל מישהו טוב כל כך את כרטיס האטובוס “סע ככל יכולתך”, בעיקר סובל מאיתנו קו 55 כי הצלחנו להבין לאן הוא נוסע – ובעיקר לאן הוא חוזר.


קשה לצלם גינות כי הידיים קפואות והרוח מכה בפנים והקנאה בפארקים ובזרוקים להם בשלווה ירוקה כל שני מטר מעוורת. אבל הנה גינת החושה שלנו הלונדונית, מעין כלא קטן אחורי, שמטפס בו באומץ קיסוס. שמענו שיש בארצכם חמסין וזה ניחם אותנו מאוד. אין כמו לצחוק באפים אדומים עם כל הבנות שלי ביחד. מזל שלא היו לי אשליות בקשר ללונדון. היו לי? תמכרו את זה לנהגת הקו שלנו 55 – שהורידה אותנו בגשר כי היינו בכיוון ההפוך להייד פארק וקיבלה אותנו ישר לפנים מהצד השני כעבור שעה. נדמה לי שאני מפתחת אשליות בקשר לישראל החמימה והשמשית – העיקר שתמיד אפשר לחשוב כמה טוב יהיה ביעד הבא. אחלו לי הצלחה במינוס 3 מעלות בקנזינגטון, שם נפגוש את פיטר פן ונשוחח אתו מקרוב על נברלנד.