זיכרון גורלי. "דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו" - אלברטו טורס בלנדינה
זיכרון גורלי. "דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו" - אלברטו טורס בלנדינה

יד על הלב: האם פעם לפני טיסה התבוננתם באיש האוחז מטאטא ומנקה את הרצפות של הטרמינל? אחרי שתקראו את “דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו” שכתב הספרדי אלברטו טורס בלנדינה, אני משוכנעת שתזכו אותו ואת המטאטא בחיוך ובשאלה מנומסת. זהירות: לפעמים מטאטא הרצפות הוא סופר שמחפש סיפור!

כזה הוא הגיבור המרכזי בספר. משך עשרים שנה מטאטא את הרחבה ומצלם בעיניו הבוחנות את הדברים הגדולים והקטנים. הוא יודע היטב שכל נוסע הוא סיפור. “אחרי כל כך הרבה שנים, אני יכול להגיד מי בא מפריז ומי ממקום אחר”. הספר מורכב מסיפורים, אפיזודות תימהוניות ואנקדוטות מוזרות של החלפת זהויות, שמספר סלבדור פואנסנטה, האיש שלמד משך השנים “להמציא משפטים כדי לקשט את הסיפורים”. כמעט כל גיבורי הספר לכודים באיזה שהוא תסריט. כאן אנו פוגשים או אדוארדו המאמץ בהודו תינוקת בת חצי שנה ורוצה להפוך אותה ל”אישה שממדי  הנשמה שלה יתאימו לממדי הנשמה שלו”.

“צריך להכניס שמפניה לחיים” הוא כותב בספר הקולח הזה (אגב, הספר זיכה את המחבר בפרס הבינלאומי לספרות ספרדית). בכישרון נדיר מראה איך לפעמים הדמיון “מתערבב בזיכרונות”. לזיכרון יש חלק גדול בסיפורים האלה. בין השאר נפגוש גם אישה שאיבדה את הזיכרון שלה, ואת המתמטיקאי שמשוכנע שהדמות שפגש באקראי חיי את חייו שלו, “בחיים שאתה חי אמורים להיות החיים שלי… אתה גנבת לי את החיים”. שלא לדבר על האישה שקוראת רומן ומתחילה לחקות את הדמות: “עד שהיא נהיית גיבורת הרומן”.

גם המדינות משנות זהויות בספר. לגביו יפן היא “יעד לא מוצלח ולא רק בגלל המחירים הגבוהים”. הוא מספר לקורא שהסושי אינו המצאה יפנית, אלא נולד בפורטוגל, שם נשא את השם “דג לבן עם אורז” ולא זכה להתחבב על האנשים. היפנים אמצו אותו, נתנו לו שם אקזוטי, כמו שהם יודעים. כך יודע הסופר לבקר את החברה ולגחך את המציאות. שיא הגיחוך הוא אותו “מועדון המשאלות” שמספק לנרשמים חיים לפי הזמנה. לא כדאי לכם להצטרף למועדון הזה, אבל את הספר כדאי, כדאי, כדאי לקרוא.

 

הספר “דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו” מאת אלברטו טורס בלנדינה (מספרדית: פרידה פרס־דניאלי, הוצאת כתר 2013, 170 עמ’) – 92 ש”ח