ימים של הזנחה. כובע הנזיר, היחיד שפורח ללא מגע יד אדם
ימים של הזנחה. כובע הנזיר, היחיד שפורח ללא מגע יד אדם

למרות שעד עכשיו לא ספגנו פגיעה ישירה בזכות כיפוש ברזל, שמה החינני של המערכת הגאונית שהפכה אותנו מסתם ברווזים תל אביבים לברווזים עם כיפה, הגג שלנו נראה כאילו נפלה עליו תוגה, אווירת קרב, עזובה. הצמחים נראים בפְריז, ובטח מביני דבר יאמרו שהם מושפעים, כמו החתולים מיללת הסירנות. נפגעי חרדה.

זה די נוח שאפשר להאשים בהכל את המלחמה, אם לא הייתה אחת מה בדיוק היינו מספרים לעצמנו: שאנחנו ממעטים לעלות, להשקות, לנכש, לטפל. כי זו האמת העגומה, הרי לא מדובר פה על עוטף עזה אלא על קצת יללות וטילים טועים שאת רובם מיירטת כיפוש, בשמה החברותי שהמצאנו למען הילדים. מלחמה היא פשוט תירוץ מסכל, תגידי למורה שלא הכנת שיעורים בחשבון כי הייתה אזעקה, הבית הפוך, כי אי אפשר לסדר כלום בבליץ הזה, מי יכול לארגן את הניירת לרואה חשבון כשפעם ביום יש אזעקה?

מרקים שרופים, ילדים מרוטים, מורים על הקצה והורים מובסים, גם אלה קורבנות המלחמה. זה כבר היום השישי שלארוחת ערב אכלו גזר אחרון, חתוך ברישול, חצי פלפל אדום קרוע ביד, עוגיות חמאה וביצה קשה. בקרוב מנות קרב שהטבח מכין במסעדה. חבל שכיפת ברזל לא משקה קצת את הגגות בסיכון, מבשלת משהו מרגיע לכל הטף הצמא לריחות ביתיים, אם היא יודעת לתפוס טילים באוויר מה זה בשבילה לטגן שניצלים. סתם עצלות. אז הבוקר אנחנו מתכנסים לישיבת חירום, אם לא נתעורר עכשיו נמצא את עצמנו בלי ירקות חורף, זרוקים מחוץ לעונה, לרגלינו מוטלים גוססים הצמחים שכל כך טיפחנו. עלינו לכנס התעוררות, שבסופו נבצע השקייה טובה, ניקיון וחזרה לשגרה. אם נחכה עם הפסקת המים להפסקת האש נמצא את עצמנו תלויים באוויר. יאללה לעבודה.

 

 

תמונות קשות. מדווחים משטח פתוח