מירי כן חסה. סוף סוף הנצו חסות על הגג
מירי כן חסה. סוף סוף הנצו חסות על הגג
מרוב מחסור בקור ירדנו לים באמצע השבוע, מרדנו בבתי הספר והפלגנו בשמונה בבוקר, במכונית שנראית כמו הסעת חיות, לחוף הריק כמעט לגמרי. אם הסדר הטוב לא שומר עלינו – למה שאנחנו נשמור עליו?

זו טיילה וזו עשתה הליכה, זו בנתה ארמון בחול ואמא שלהן חלמה לגור בקודקוד הצדף של הגבעה הקטנה, עם נוף לים, קפה שחור בוץ עם חלב, ומרחוק ספינה שנראית עמוסה בדגלי פיראטים. באחת עשרה כבר היינו בבית, וכשעליתי לגג נעמדתי מול הצמחים הצמאים והדילמה המוסרית: מה קודם – להשקות אותם או לצלם אותם מעולפים, אנדרטה פיקסלית לחורף המתמהמה? הכרוב הלבן עוד שורד איכשהו אבל המנגולד לא מבין מה רוצים ממנו, הוא יש לו בחוזה שהוא ירק חורף, כשזרענו עוד חשבנו מסורתית שאוקטובר הוא סתיו לקראת חורף עם כמה ימי חמסין. בפועל היה זה חודש לוהט עם פה ושם סימנים של חשרת עננים. סנדי משתוללת בניו יורק ובתל אביב העצים מזיעים בתוך הסוודרים שסרגה להם העיריה. מכיון שאני אובססיבית עם חצי הכוס המלאה אז אני מחויבת לדווח על החסות שהנצו בשעה טובה.
על שפת המים הולכות הקטנה ואני והיא מבקשת שנשיר יחד את: “השמים משתנים, לעיני החקלאים…” אני לא יכולה לשקר ולכן מצטרפת רק לשורה “מישהו חושב עליך ורואה את צעדיך”, והטבח מביא לי מתנה מהגג, הנלחם לחצות בשלום את בין העונות הארוך הזה, קופסה של תמרים לשעבר ובה צנון זקן, עגבניה ורודה, כמה לוביות אחרונות וארבע מנומרות. רק לא לאבד תקווה.
מישהי הניחה את סל הקש מהים שקנינו ביד שניה על שולחן המטבח, שבנינו מגלגל עץ של חברת חשמל, החתולים מריחים את הטריטוריה הרחוקה בגרגרים הזהובים ואני, שוב עם מטאטא הקיץ, מתעקשת לשמוח שעוד לא יורד כאן גשם ולגורים החדשים של החתולה יש הזדמנות אחרונה לגדל פרווה ולהתחזק בשקט שלפני הסערה.

עמדו לרקד כרוב עם כרובית. הכרוב של מירי

 

 

אוקטוברפסט. מנגולד מעולף של סוף אוקטובר