שובה של הגרלנדה. גג בלב העיר (צילום: מירי חנוך)
שובה של הגרלנדה. גג בלב העיר (צילום: מירי חנוך)

אחרי שבחרנו אם להיות או לא להיות, אם להביא לעולם הזה ילדים וכמה, אם להישאר בזוגיות או לפתוח את עצמנו לרעיונות רדיקליים יותר נשארה עוד התלבטות אחת לפחות שקשה להכריע בה. בעיר או בכפר, בכרך התעשייתי המזוהם והמרתק או בפרבר שקט נקי ומשעמם, שם ילכו ילדנו יחפים על אדמה הצמודה לבית הצמוד למשפחה הצמודה לעצמה, ולזה עוד קוראים אויר. מעולם לא הצלחנו לפתור את הסוגיה. בקיץ הטבח ואני מבקרים אצל ההורים שלי קוטפים סברס ומשקים את הגפן ואז עם בוא חרקי הלילה והחושך המצרצר נמלטים חזרה לעיר, כשהשלט לתל אביב נראה כמעט קריר, האורות משיבים את נפשנו ואנחנו משלמים את קנס היציאה מאיילון לשני הומלסים ששאלת הבית בעיר או בכפר רחוקה מהם כפי שחיים רק בכפר רחוקים כנראה מאתנו.

עוד שלושה דברים צריך לומר ולגמור עם זה: אין לנו כסף לדופלקס, מעולם לא ידעתי להגיד שם של צמח חוץ מברוש ובוגונוויליה ולשאלה “אמא איך קוראים לפרח הזה” עניתי עד לפני חודשיים שזה פרח אדום. אדום הפרח, אם את רוצה תשובה עם ריח מקצועי. אבל ככל שהשנים חולפות מתברר לי שחלומות צריך להגשים בדחיפות כאילו אין מחר. וככה בפרץ של חלוציות התנפלנו שנינו על סתם גג הבניין שלנו, אכסניה לכל החלומות השבורים של השכנים, מערכת תופים מחוררת, נעלי ערב חלודות, שאריות של צמחים יבשים שמישהו התייאש לגדל, דודי שמש, 400 מטר של שממה מזופתת, ארבע ידיים, אפס ידע והרבה זיעה ניקינו יחד את הגג, העלינו כמה דליים מחוררים של טחינה הר ברכה שק אדמה, וזרענו זרעים שהיו לנו במגירה, בלי משקפיים הם נראו לי בתוקף. הבטנו אחד בשני ובשלושה העציצים הראשונים, עגבניה, מלפפון וחסה. ירדנו חזרה הביתה לדירתנו השכורה שאינה דירת גג וקראנו את סולאר של איאן מקיואן, שם קיבלנו חיזוק חיובי מהדימוי שלו, לאיש צמא שהולך ביער ומבקש לשתות, הוא כורת עץ ומפיק ממנו מים, כי זה מה שהוא יודע לעשות, בינתיים יורד מבול אבל האיש עסוק בכריתת העץ במקום להרים את הראש לשמיים ולשתות מים קרירים, זכים והמון מהם ובחינם. גשם של פוטונים, שמש ים תיכונית עד השבוע הבא תחשבו על זה במשקפיים ירוקים. בקצה העין אני קולטת תולעת ירוקה, עלי להפסיק את הכתיבה ולשוב לעבודת האדמה, על הגג באמצע העיר.