מה שיותר עמוק יותר כחול. הכנרת
מה שיותר עמוק יותר כחול. הכנרת

אחרי שחשבנו על זה והפכנו בזה כמה פעמים הגענו למסקנה הזאת: שני הדברים הכי ישראליים (במובן הטוב של המילה) הם ככל הנראה – הכנרת ואריק איינשטיין. היא – כוכבת נוף ארצנו, צוננת ומתוקה. הוא – הפסקול של חיינו, סמל לכישרון אדיר, הומור וצניעות. היא – לפעמים מתחת לקו ולפעמים קצת מעל. בדיוק כמונו. הוא – לפעמים מופיע, לפעמים נעלם. תמיד משאיר אותנו כמהים לעוד. היא – שכנה של רחל המשוררת (שכונה כלבבנו). הוא – חבר של מוני מושונוב, שלום חנוך ויוני רכטר (חבורה – הלוואי עלינו).

את היום הזה התחלנו עם הביצוע המדויק והמרגש של אריק איינשטיין לשיר “ואולי” , שכתבה רחל המשוררת והלחין יהודה שרת, ותמיד מעלה בנו דמעות. של עצב. של שמחה. של אהבה. געגועים לחופשות משפחתיות מאושרות על חופי הכנרת (עם שקפקפים, אלא מה), ובעיקר זיכרונות מימים רחוקים (לאו דווקא יותר טובים אבל אולי קצת יותר תמימים).

“וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?” (רחל)

– רחל המשוררת כתבה את השיר “ואולי” ממיטת חוליה, מחווה וגעגועים לימים בהם עבדה בדגניה. שנה וחצי לפני מותה, כשהיא מאושפזת בבית החולים, היא נזכרת בהם באהבה, ולא מאמינה.