דורכים במקום. ביקור ביקב משפחת דה מונטי (צילום: ניר פלר)
דורכים במקום. ביקור ביקב משפחת דה מונטי (צילום: ניר פלר)

חלפו להם ביעף שלושה חודשים במיקונוס ואחרי שבוע של קיץ תל אביבי לח ומפויח המראתי באוגוסט האחרון לכפר קטן בשם מרסו, בבורגנדי שבצרפת. הנוף מתחלף מכחול הים לאינסוף הירוק של הכרמים של רצועת הזהב. הגפנים עמוסות אשכולות של פינו נואר ושרדונה שבעוד שבוע יבצרו אותם ובינתיים הם משתזפים ומפתחים סוכר. עד שיתחיל הבציר אני חופשי ואין לי יותר מידי מטלות, היום למשל נשלחתי לאיקאה שבדיז’ון, מרחק שלושים דקות נסיעה מכאן ב-140 קמ”ש בסיטרואן-3 לבנה. מדהים שכדי לבקר באיקאה אני צריך לטוס לבורגנדי. באיקאה אני רוכש סכו”ם חדש, מתלה לסירים ומחבתות, כוסות מים ועוד דברים שאני זקוק להם כדי להאכיל את עובדי היקב של משפחת דה-מונטי.


הוברט דה מונטי אבי המשפחה בן שמונים, מעייניו ניבטות אינספור סעודות מלכים, ליטראות של יין אלוהי, ישירות בלתי מתפשרת, תבונה ורגישות. תנועות ידיו ומבע פניו התיאטרליים, כמו פנטומימאי, מאפשרים לי להבין אותו למרות שליטתי הלקויה בצרפתית. הכריזמה שלו מחזיקה חבורה של בני עשרים פלוס, דרוכים וקשובים לכל מילה או תנועה שלו משך ערב שלם. כאשר אנחנו נפגשים פניו מחייכות והוא מכריז: “אהה לה–קווזינייה” (הטבח). מאז שהגעתי הוא מתייצב בשעה שבע בערב עם הפולקסווגאן שלו בפתח היקב, מחלץ את עצמו ממושב הנהג באיטיות מעוררת השתאות, נוטל מידיי את מקל ההליכה שלו המצופה לכה שחורה ומבריקה ומצטרף אל צוות הסטאז’רים לכוס יין בסופו של יום עבודה ארוך ומפרך. הוא נולד ב-1930 למשפחה של ייננים, ב-1947 אביו נפטר והוא נדרש לנהל את היקב עם אימו ודודו. בזמן בציר שנת 1954 כשהוא בן 24, דודתו כרעה ללדת ודודו שהיה אחראי על היקב נאלץ להתפנות לטפל באם ובילד, הוברט נשאר לייצר את היין לבדו. כששאלתי אותו השבוע אם הוא חשש מגודל האחריות שנפלה עליו הוא לא היסס להשיב שכן למרות שהרגיש שיש לו את הכלים ואת הידע הדרושים מהשנים שצפה באביו ודודו. באותן השנים ייצור יין לא היה עסק רווחי במיוחד והוא המשיך את המסורת המשפחתית ולמד עריכת דין. תוך זמן קצר הפך לעורך דין פלילי מצליח ביותר בדיז’ון הסמוכה, מה שאפשר את רווחת המשפחה. ב-1994 הוברט ייצג את משפחת פייבלי בתביעה נגד מבקר היין הקליפרוני רב ההשפעה והשנוי במחלוקת, רוברט פארקר. פארקר כתב שהיין של פייבלי כשנטעם בארה”ב אינו עשיר בטעמיו כמו ביקב בבורגונדי ומכך השתמע שפייבלי מרמים. הם תבעו את פארקר תביעת דיבה בסך דולר אחד בשביל הכבוד. במהלך שנות ה-90 הוא מעביר את השליטה ביקב לילדיו אטיין ואליקס וב-1995 אטיין הפך למנהל היקב.

הסטאז’רים: קורניליה – בת עשרים וחמש, נשואה , נולדה בדרום אפריקה וכיום חיה באוסטרליה, פאמלה – בת עשרים ושתיים מסאן רפאל קליפורניה, דאג – בן 25 ממינסוטה ופיליפ – בן 61 בעל יקב באוסטרליה שנקרא curly flat, שבעים וחמישה קילומטר צפונית למלבורן.

 

אצולת ייננים. משפחת דה מונטי

 

כדי לסעוד עמנו הוברט צריך לטפס שמונה עשרה מדרגות שמובילות למטבח, מטלה לא פשוטה לאדם בן שמונים שעבר כבר איזה שבץ אחד או שניים וסובל מסכרת. אבל בעקשנות ובהתמדה הוא מטפס ומבלה איתנו ערב ערב בשתייה ואכילה וחולק עימנו סיפורים רבים.

כאשר אטיין או אליקס נוכחים בארוחה הם מקפידים שלא יאכל או ישתה יותר מדי ואם מישהו מוזג לו כוס אחת יותר מדי הם כועסים, מבלי לומר מילה. בעיניים תמהות ופה פתוח ומשתאה הוברט כמו אומר: “מה אתם רוצים? אני זקן ובקרוב אמות אז תפסיקו לעשות מזה עניין ותנו לי לחיות”. אני רואה בו חבר חדש ואדם מעורר השראה והתרגשות, וכל פעם אני מרגיש כמו ילד קטן כאשר הוא מחמיא לי על האוכל. יצאתי לאכול איתו במסעדה האהובה עליו בבון L’Hotel – קיבלנו את השולחן העגול הצופה אל כל המסעדה בסמוך לכניסה. יוהאן השף וכל המלצרים בירכו אותו לשלום וכשהרמתי את ראשי ראיתי שעל הקיר ממול תלוי תצלום גדול של הקטור והוברט, סלברטיז.

סיפורי סבא. הוברט דה-מונטי


בסופו של כל ערב אני מלווה אותו במורד המדרגות, כשזרועו שלובה בזרועי התומכת בו. אני מתיישב במושב הנהג של הפוולקסווגאן, חוגר עבורו את חגורת הבטיחות ומסיע אותו לביתו שבכפר הסמוך, וולנה. השבוע בדרך הקריין ברדיו אמר משהו על בודלייר ובצרפתית הרעועה שלי העזתי לשאול את הוברט מה נאמר, הוא הסביר לי בנון שאלאנט שבודלייר הרבה לשתות אבסינט והיה הומו וכנראה שהוא והמשורר רמבו עשו את זה. שער עץ עתיק ורחב מימדים נפתח בחריקה, כלב הלברדור הקטור מקבל את פנינו בשמחה, עוד גרם מדרגות והוברט בביתו. בדרך חזרה אני מהרהר על הזכות שניתנה לי להכיר את האיש הזה ולבלות בחברתו, להאכיל אותו ולשתות מהיין שלו. כולי תקווה שכשאשוב בשנה הבאה דובר צרפתית שוטפת, הוא יהיה כאן, אמן.

 

 

לה קווזינייה. ביקור ביקב משפחת דה מונטי

 

אין דבר יותר מבאס מלקנות גאדג’ט חדיש ולראות איך כעבור שבוע בדיוק יוצא לו אח קטן, חתיך, רזה ומשודרג, שמכיל שבעים פונקציות חדשות שלא חשבו עליהן קודם (כשתיכננו את הדגם המאובן שיש לכם). אחרי שזה קרה לנו עם כל נגן מוזיקה ומצלמה אפשרית – הגשנו הצעת חוק שמכריחה את כל הסטיב ג’ובסים הבאים, לחכות עד שאחרון הקונים יגמור לקרוא את חוברת ההדרכה ורק אז לפציץ עם הדגם המשודרג. ובינתיים, בעוד אנחנו מסתובבים עם נוקיה וינטג’ אמיתי (מחוזק בסלוטייפ סביב הסוללה), מצאנו בשוק מוצר שהבין היטב ללבנו, ומדלג על הציר שבין שיא החדשנות לנוסטלגיה זהירה