משהו גדול מהחיים. "נהגה בחשכה" מאת ונדה יוקונייטה
משהו גדול מהחיים. "נהגה בחשכה" מאת ונדה יוקונייטה

“לא גנבתי. זה אומר שעדיין יש לי כוח רצון”. משפט בנוסח זה – לא נשמע מפיו של הפילוסוף שופנהוואר, אלא מפיו של אחד הילדים החריגים בספר “נֶהֱגָה בחשכה”. הסופרת הליטאית, ונדה יוקנייטה, מבכירי כותבי הפרוזה בליטא כתבה ספר שכולו שיחות עם ילדים חריגים. לא מדובר כאן בקבוצות דיון, אלא בשיחות אינטימיות, תמיד בשניים, עין מול עין. שיחות תמימות, פתוחות ועמוקות בגובה העיניים. הילדים מוכי הגורל מדברים גלויות ומשתפים פעולה. מהססים לרגע, מחפשים את המילים הנכונות, כדי להגיע לדיוק מקסימלי בתשובות. הסופרת נוגעת בלי חמלה, אבל ברגישות מירבית במגוון נושאים: בנורמליות , בחריגות, באהבה, בבדידות, בפחד, בבושה, בקנאה, בתקווה, בעולם המבוגרים, בגירושין ובנישואין.

לקורא ניתנת הזדמנות לפגוש בילדה שנולדה עיוורת, בילד שהתעוור, בחרש שמשוחח איתה בשפת הסימנים, בעבריין, בבן יחיד, בבן למשפחה מרובת ילדים, בילד צולע “שלא יכול לרוץ בגלל הרגל הזאת”. הילדים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, מודעים היטב למצבם ולמוגבלויות שלהם. החיים, הניסיון והחוכמה לימדו אותם להפיק את המירב ממה שיש. הילד החרש (בן להורים חרשים) כותב שירים ומצייר. וגם מתמוגג מן הנוף ואוהב את השקט של הטבע. הילד ליודס, רוצה להביא את העולם העתיק אל חייו: “אני באמת אוהב את העולם העתיק, והייתי רוצה שעכשיו יהיה העולם העתיק” (עמ’ 148). לשאלת הסופרת “למה אנשים רבים לא מעריכים את החיים?”, משיבה הילדה העיוורת לורטה – “אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים, אבל אין דבר גדול מהחיים” (עמ’ 58).

“בגלל שאין לי אבא, כל החיים שלי התהפכו” מספר היתום, ואילו העבריין המתחיל מתחנן: “אדם שלא משגיחים עליו הוא כמו חיה. אם לא תהיה משמעת, זה רק לרעתו”. השיחות האלה שמשנות את התודעה של הקורא, מלוות באיורי ילדים, בשחור-לבן, וסוד קסמן הוא גם ברגישותה של הסופרת שיודעת להקשיב בעיקר באוזן של הלב, וגם של ילדים שמחפשים הקשבה: “גם לקול הפנימי שלהם וגם לעין הפנימית”. והשורה האחרונה אינה שלי, היא ציטטה מדבריו של אחד הילדים.

הספר “נֶהֱגָה בחשכה – שיחות עם ילדים” מאת ונדה יוקנייטה (תרגום מליטאית: סיון בסקין. הוצאת אסיה, 180 עמ’) – 79 ש”ח
להשיג בחנויות ואתרי הספרים ברחבי הארץ