ספרו לנו על זה
ספרו לנו על זה

בטח כבר מאסתם בצמדי המלים “המלצות ספרים” ו”שבוע הספר” ובכל זאת, ליקטנו כמה ספרים שאנחנו רוצות לכוון אליהם אלומת אור קטנה.

פרוזה מקור

1. “אי/שקט”, מאת אור ארנסט (הוצאת כרמל)

במבט חודר ולא מתפשר מעבירה אור ארנסט אל הנייר את עולמן הפנימי של גיבורותיה, הנעות בין חצרותיה האחוריות של המציאות מפוכחות וסוערות. אי ושקט הן שתי נובלות – האחת עוסקת באשה טרנסג’נדרית בגיל העמידה שמנהלת בית קפה ביפו, והשנייה מגוללת את קורותיה של צעירה ילידת המקום. קולה של יפו העיר מנוסח אף הוא כדמות נשית, הנעה בין קטבים ומחפשת לעצמה זהות הנותרת תמיד חמקמקה.

 

 

2. “אפס עד 12 יומן השנה הראשונה”, מאת ארנה קזין (הוצאת הקיבוץ המאוחד)



יומן השנה הראשונה של הורות בתחילת דרכה. מעורר השראה, שאלות והזדהות רבה. מעלה את הספקות והתהיות הפילוסופיות העמוקות של הורות בכלל ואמהות בפרט, לצד הטיפול היומיומי הסיזיפי של אוכל ושינה או חוסר אוכל ושינה.
“מה לעשות עם הסיפור המפחיד שמסתובב באינטרנט על הקשר בין חיסונים לבין אוטיזם? סיפור בלהות חסר יסוד. אנחנו בטוחות שנעמי לא תהיה אוטיסטית בגלל חיסון. איזו שטות.
אבל רגע, בכל זאת, אם יש בזה גרעין של אמת?
אני חושדת במערכת, ונוטה לאמץ את המבט של הביקורת.
אני חושדת באופנות ביקורתיות ונוטה לאמץ את המבט של ההיגיון.
אין לי מושג מה אומר ההיגיון.”

 

 

3. “חיי חורף”, מאת אורלי קסטל-בלום (הוצאת הספרייה החדשה)

 

 

לכאורה עבר על פנינו ספרה האחרון של קסטל-בלום בשקט יחסי, אבל כשסוף סוף הגענו אליו קשה היה שלא להיסחף לעולמה הייחודי ולשפה, גם כאן לכאורה – הנגישה כל כך ועם זאת קורנת ממשמעויות ורבדים אישיים, חברתיים ופוליטיים. בשישה סיפורים נקלעות הדמויות למצבים אבסורדים עקב יציאה לחופש והתרחקות מהטריטוריה הרגילה – בין אם מדובר בנסיעה עד אמריקה (הקרה והחורפית), ובין אם במסע קצר לבית-קברות ליד חיפה, או אף למכון לבדיקת רכב.
“טובת כדור-הארץ בראש מעייניהם של האמריקאים, והם נוהגים למחזר. בטריידר ג’ואוז שואלים אותך בקופה אם אתה רוצה שיארזו לך את המצרכים בנייר או בניילון. כמובן, צריך לבקש שיארזו לך בנייר, ואחר כך להשתמש בשקיות הנייר האלה כשקיות אשפה. לי אישית היתה בקופה תקרית לא נעימה, שנבעה מחוסר נסיון. שאלו אותי איך אני רוצה שיארזו את המצרכים שלי, בניילון או בנייר, ואמרתי שלא משנה. הקופאי חזר על השאלה בדיוק באותה אינטונציה, ועניתי מייד: נייר. “




פרוזה תרגום

4. “ילדה עם שיער מוזר”, מאת דיוויד פוסטר וואלאס (ספריית פועלים)

 

 

אסופה של סיפורים קצרים ומאמרים פרי עטו של אחד הסופרים האמריקאיים המוערכים ביותר, בעריכת נגה אלבלך ובתרגומה של אלינוער ברגר. דיוויד פוסטר וואלאס מתבונן בשגרת החיים האמריקאית המובנת ביותר מאליה, ומזקק מתוכה תמצית רגשית עזה. שעשעוני טלוויזיה, פסטיבלי לובסטרים, הומלסים ברחוב, קריירה מוצגים כזירה רוחשת של רגשות, תשוקות ופחדים. ההומור החריף שלו והתבוננותו המיוחדת, הבלתי מתפשרת, מאפשרים לנו להבין מעט יותר מהם המים שבתוכם אנו חיים.
“והנה גבר יפה תואר, מבריק, משעשע, אדיב, עם בת זוג מדהימה, קריירה ספרותית נפלאה, עבודה מעולה בקולג’ מעולה עם סטודנטים מעולים, החליט ליטול את חייו, וכולנו נותרים עם השאלה: ‘אז מה בן אדם, מה הסיפור שלך?'”. כך ספד הסופר ג’ונתן פרנזן לידידו הסופר דייוויד פוסטר ואלאס אחרי שזה תלה את עצמו בספטמבר 2008 והוא בן 46.

עיון


5. “צילום קולנוע צילום“, מאת דייוויד קאמפני (הוצאת פיתום)

 

 

ספר מרתק בעיצוב נאה (סטודיו עדי שטרן / ליאור ליזרוביץ’) המלווה בעשרות דימויים בצבע העוסק בסיפור ההשראה ההדדית בין אמנות הצילום ואמנות הקולנוע במהלך יותר ממאה שנה.
בכתיבה מקורית-מסאית עוקב קאמפני אחר מקומו של הדימוי הנייח הן בקולנוע האוונגרדי-ניסיוני והן בזה הפופולרי, ובמקביל, מתבונן בפן הקולנועי בעבודתם של צלמים ואמנים מוערכים רבים.
“אם, לדוגמה, מבינים צילום כמדיום שנועד “ללכוד רגעים” או “לאצור זיכרונות” או “לתעד עובדות”, האם פירוש הדבר כי התפקודים האלה טבועים במדיום, או שמא הם התגבשו במהלך ההיסטוריה ש הצילום? בדומה, אם תופסים את הקולנוע כמדיום של תנועה ונראטיב, האם זאת הגדרה טכנית או תיאור של יישום מקובל? השפעות הגומלין בין הטכני לחברתי הן שהכריעו ביסודו של דבר את האופן שבו המדיומים האלה התפתחו.”



6. “אל לאה“, מאת עמיה ליבליך (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

 

 

ספרה היפהפה של פרופ’ עמיה ליבליך שיראה אור בסוף החודש בהוצאה מחודשת הוא יומן אישי המתעד קריאה ביומניה, שיריה ואינספור המילים שנכתבו ונאמרו על המשוררת הגדולה. “אל לאה” מתאר מסע המתרחש מנקודת מבטה של הכותבת, שהיא גם פסיכולוגית העוסקת בנשים וביצירתן. התוצאה היא תיעוד מעמיק וכן של לאה גולדברג, כמו גם של הכותבת עצמה.



ספרי ילדים

7. “השקרן הכי גדול בעולם”, מאת אנטון שמאס ודודו גבע (הוצאת כתר)

 

 

סיפור עם ערבי שכתב אנטון שמאס ואייר דודו גבע בשנת 1982 ויוצא עתה במהדורה מחודשת ומוקפדת, שערכה רחלה זנדבנק ועיצב להב הלוי. מתאים לילדים שייהנו מסיפור האגדה על מלך, נסיכה ומועמדים לכלולות (אחד מהם מומחה בגידול שומשום), וכמובן למבוגרים שזוכרים שהספר נכתב בימי מלחמת לבנון הראשונה ושלשקר תמיד יש רגליים, ועל האמנות של דמיון משולח והומור חזותי כמו של דודו גבע לא חל חוק התיישנות.
“כל ספור
שמתחיל ב”היה היה”
הוא סיפור ישן –
וגם שלנו, כמובן.
עכשיו נספר –
אחר כך נישן.”



8. “ספר השקט”, מאת דברה אנדרווד ורנטה ליוסקה (תרגום: שהם סמית ואמנון כץ, הוצאת כנרת)

 



הספר מספר על סוגים שונים ורבים של שקט שעד הקריאה בו אולי אפילו לא ידעתם שאתם מכירים. למשל השקט שלא לצאת מהקווים, או השקט של האחרון שלוקחים מבית הספר, והשקט של נשיקת לילה טוב והשקט של “בטוח שאיגואנות לא נושכות?”



9. “הספר החשוב“, מאת מרגרט ווייז בראון (איור: ליאונרד ווייסגרד, בהוצאת צלטנר – ספרים של ילדים)

 

 

הכריכה המקורית של "הספר החשוב"

 

הספר יצא לראשונה בארה”ב ב-1949 על ידי המחברת של “לילה טוב ירח”. הספר בוחן את הסביבה היומיומית במבט יצירתי ורב השראה, וכל זאת מתוך נקודת השקפה רחבת אופקים ורעננה לילד.
“מה שחשוב בכף
שכיף לאכול בה.”

להשיג בחנויות הספרים ובחנות “המגדלור” במחירי שבוע הספר