הכי טעים עם ילדים. coffeebar
הכי טעים עם ילדים. coffeebar

לאכול עם הילדים בבית זה, כמו שאלה אומרת, הכי קלולס. ההעדפות של כולם ידועות מראש ואפשר לתמרן בהצלחה על הגבול שבין הרצוי למצוי. לצאת איתם למסעדה זו אופרה אחרת. את המשימה הזו בדיוק לקחתי על עצמי וגם התחייבתי לדווח לכם על המקומות ששווה לכם לנסות.

 

שישי בצהרים, בדרך כלל שעה מאד משפחתית אצלנו. הקניות משוק האיכרים ממלאות את הבית, חברים בדרך לביקור שהוא ארוחה, ומשהו עם השראה של תחילת סופ”ש מתבשל אצלי במטבח. אבל השבוע אבא במדריד וזה זמן טוב לשבירת שיגרה. לאן אקח את הילדים? קצת גיוון, יציאה מהקווים המוכרים ושיהיה טעים אם אפשר. קופי בר. שנים לא הייתי. הילדים לא היו אף פעם. פעם זה היה הבית השני. מוכר ואהוב וגם מגוון ומפתיע. בכל שעה פוגשים חברים. אפס תקלות. אפס אכזבות.

 

רק לפני שלושה שבועות בערך הוזמנו לחגיגות יומולדת 16 לקופי בר. מעניין איך יראה. האם הזמן נתן גם בו את אותותיו?  חניה בקלות. לא טריוויאלי. הקטנה במצב רוח קרבי. נקווה לטוב. הכל נראה מוכר ומזמין. הגיל עושה לו טוב, לקופי בר. אותם שולחנות מעץ כבד, המראות העצומות, הלוחות השחורים עם מנות היום בגיר לבן, סידורי הפרחים שצמחו עם השנים לממדים של ג’ונגל. מגשי האנטי-פסטי המפורסמים בעיר, עוגת הגבינה ופאי התפוחים של רותי. כמה נוסטלגיה.

 

אלה רוצה המבורגר, אבל שיהיה ממש אדום. ככה אבא הרגיל אותה. לא גיליתי לאיתי שיש מנות ילדים כמו שניצל וספגטי ברוטב עגבניות. אחרי עיון מהיר בתפריט והצהרה שאין סיכוי שהוא אוכל פה כלום, נתתי לו תרגום והוא בחר בשמחה בטליאטלה ראגו עם פרמג’אנו רג’יאנו (“טוב, אז שיגידו פסטה-בולונז”). ואני, סאקרית גדולה של נוסטלגיה קולינרית, בחרתי בכבד על רוקט.

 

טליאטלה ראגו עם פרמג'אנו רג'יאנו. coffeebar

 

היה רגוע ונעים במידה. לא ריק ולא מלא. קולות של שיחה תרבותית וקשקוש של סכו”ם כבד בצלחות. השירותים נשארו נקיים ויפים כמו שזכרתי, או כמו שהגדיר אותם איתי: מגניבים. השירות אדיב, יעיל ולא מעיק והאוכל נוחת אל השולחן בזמן סביר אפילו במונחים של ילדים מפונקים עם פתיל קצרצר.

 

ואז האוכל הגיע לשולחן. אלה כעסה על הבצל, הלחמנייה וכל מה שעוד נח ליד ההמבורגר שלה. גם תפוחי האדמה המטוגנים המושלמים, שהם אחד הסמלים המסחריים של הקופי בר נראו לה שרופים. “אין סיכוי שאני טועמת את זה” הודיעה, ויצאה לטייל במסעדה.

מאחורינו סרב אבא לבן 3 ובת 6 (בהערכה גסה) להזמין להם מנות מיוחדות. “זה רביולי. כמו פסטה. נורא טעים. תנסה”. “לא טעים לי” חרץ הקטנטן. “איך אתה יודע? לא טעמת”. “לא טעים לי” הוא בשלו. “אבל לפחות תנסה” הטון זעוף יותר. “לא ט-ע-י-ם לי!!” הוא שואג. לחם וחמאה אכלו הילדים. ארוחת 3 מנות עם יין אכלו ההורים. אמא מאיימת לקרוא למלצר שיגרש את הילדים אם לא יפסיקו לריב. בילוי משפחתי.

 

בשולחן לידנו אמא עם ביתה המתבגרת בזמן איכות אינטימי. המתבגרת זועפת. רוצה רק שניצל עם צ’יפס. אין צ’יפס, יש תפוחי אדמה מטוגנים עם בצל. “כדאי לך” אומרת אמא “זה כמו צ’יפס רק יותר טעים”. אין מצב. שניצל בלי כלום. בעצם עם קטשופ.

 

ואצלנו? ההמבורגר העשוי מדיום-רייר חוסל עד תום והוכרז כטעים. הטאליטלה ראגו נאכל למחצה וגם הוא זכה לציון גבוה. אני אכלתי ה-כ-ל מהצלחת (לשון הדיווח היומי מארוחת הבוקר בגן) וגם את תפוחי האדמה המופתיים של אלה (כי מי יכול לסרב להם?). הילדים קינחו בסורבה לימון ופטל מרעננים. על כל זה עם קולה, מיץ תפוזים ומים מינרליים שילמנו 250 ש”ח. עיסקה לא רעה. אין כמו הקופי בר, מאז ולעולם.

 

ובעניין ה-לאכול בחוץ עם הילדים, המסקנות נחרצות הרבה פחות. מבטיחה לדווח בשבועות הקרובים.

coffeebar, יד חרוצים 13, תל אביב, טל’: 03-6889696

 

 

את הציור המקסים הזה אייר בנה של מיכל וקסמן, איתי בן אסולין, בן 9