אמנות המריבה. אחד העם 90, שנות ה-80, מתוך עטיפת ספר
אמנות המריבה. אחד העם 90, שנות ה-80, מתוך עטיפת ספר

“אחד העם תשעים נגד הלנה רובינשטיין” הייתה כתבת שער שפרסמתי בעיתון העיר מתישהו באייטיז. זה היה בשבוע שבו נפתחה במוזיאון תל אביב מן ביאנלה, תערוכה שהיתה אמורה להציג את מיטב האמנות המקומית בשנים 83′ ו-84′.  עמי שטייניץ ואריה ברקוביץ’, אנשי הגלריה הצעירה והתוססת “אחד העם תשעים”, שאמניהם לא התקבלו לתערוכה, ניסו למרוד בהגמוניה ששלטה באמנות המקומית. הם טענו שיש יותר מאסכולה אחת שראויה להיות בקנון, ושהקבוצה השלטת אינה נותנת מספיק מקום לאחרים. אני הייתי כתב צעיר בעיתון העיר וזאת הייתה הזדמנות להצטרף למהפכה.

יותר מעשרים וחמש שנה עברו מאז נסגרה הגלריה, שפעלה ארבע שנים, בין 1982 ל- 1986, באזור המכונה היום שינקין, והיה אז שכונה לא ברורה שהצעירים התחילו לאכלס. היום שינקין הוא מרכז העולם, אם כי גלריות הן לא הסמל המסחרי שלו. ב”אחד העם תשעים” המציאו בשנים ההן הרבה רעיונות, כמו למשל (מה שנשמע אז מופרך לחלוטין) – תערוכה של פסלים בשדרות רוטשילד, אבל בתנאי שהפסלים מתכתבים עם המרחב עצמו.

אריה ברקוביץ’ שהפך עם השנים לדמות מרכזית בעולם האמנות המקומי, הוא שהחליט שהגיע הזמן לספר על תולדות הגלריה ולהוציא ספר, ואולי דרך הסיפור הזה להאיר את תולדות האמנות הישראלית בעשורים האחרונים, ואת הסיפור השנקינאי כולו. הספר המוצלח יוצא עכשיו, כשבמרכזו מאמר של דליה מנור המסכם את הסיפור כולו. הספר עמוס בתמונות, ובאחת מהן, שלקוחה מהפתיחה של התערוכה שערכה הגלריה בדיזנגוף סנטר, אפשר לראות את חזי לסקלי הצעיר עומד ליד משה גרשוני ואחרים. איכשהו נדמה לי שגם אני צריך להיות בתמונה, אולי בצד, אולי הלכתי לרגע.

מי שזוכר את האייטיז באמת ולא ממציא זיכרונות, ימצא שם את עצמו. מי שמתעניין ימצא כאן ספר מעניין במיוחד.

הספר “אחד העם 90, שנות ה-80” (עורכת: רז סמירה, בהוצאת חלפי ספרי אמנות) – 80 ש”ח
להשיג בחנויות הספרים ברחבי הארץ; ו
ב-50 ש”ח ב”בית האמנים” (אלחריזי 9, תל אביב, טל’: 03-5246685)