אווירת סוף מסלול. המעיין והגשר הקטן של עין ניל"י
אווירת סוף מסלול. המעיין והגשר הקטן של עין ניל"י

זוג חברים טובים ומיטיבי לכת נוהג להזמין אותנו מדי פעם לטייל יחד, מבטיח שיהיה מסלול דרדל’ה עם המון צל, בלי שום עלייה או ירידה וכזה שגם ילדים שהרגע ירדנו מהמנשא אוכלים בלי מלח. אבל איכשהו כמעט תמיד, לא משנה כמה מתונה הדרך, אנחנו מרגישים הכי גריאטריים, משתרכים אפילו אחרי ההריוניות שבקבוצה ומתפללים שמישהו הביא בתיק אלונקה.

 

בשבת האחרונה, ולמרות כל זה, בשנייה שהשרב לא שם לב והוריד קצת את הרגל מהגז, דווקא השתכנענו לצאת מהמזגן לטובת טיול ליעד בעל שם מבטיח – עין ניל”י. עם כזו רמיזה ברורה לטבילה במים ושבועה כי הפעם אפילו לא נצטרך לצאת מהמכונית – הצטרפנו בלי חשש, ארזנו פוייקה, פיצוחים לאוטו ורשימת תחנות רדיו צפוניות בעלות קליטה סבירה.

 

לאחר נסיעה קצרה לכיוון בנימינה וגבעת עדה, הגענו למושב גבעת ניל”י השוכן באזור רמות מנשה, והתחלנו לחפש את המעיין המובטח בדרכי עפר העוברות בין כרמים ומטעי האזור היפהפיים. חלקנו שלפו ג’י-פי-אסים, חלקנו התעמקו במפות מנויילנות, ואנחנו ניצלנו כל רגע התברברות אפשרי לצילום אשכולות הענבים הסגולים והגדולים (שפתחו מחדש את השיחה האהובה עלינו “אולי נקים יקב?”) ועצי הרימונים האדומים ביותר שראינו מעודנו – שסחפו את כולנו בבת אחת לאווירת חג אקסטזית.

 

כשסוף סוף מצאנו את העיקוף והירידה הנכונה מאזור הכרמים, נגלו לעינינו כל המרכיבים שכיף למצוא בסוף מסלול: עץ אקליפטוס ושני עצי תאנה גדולים ויפים, שתי בריכות צלולות (רדודים ועמוקים טבעי!) המרוצפות באבנים, גשר עץ קטנטן למעבר נוח, שולחן אבן גדול לפיקניק, וכמובן – זוג שהרגע הרסנו להם את המזמוז הרומנטי. התמקמנו בפינה משלנו, פרשנו שמיכות, תלינו ערסל קטן, חפרנו עמוק בפוייקה וטבלנו במים הקרים.

 

אחרי שלוש שעות של השתרעות, נמנום ואכילה לא מבוקרת ארזנו את עצמנו וחזרנו לעיר. הגעגועים לניל”י התחילו כבר על הכביש המהיר.

 

מסלול לעין ניל”י – כניסה ללא תשלום (שימו לב: אין לקטוף או לגעת בתוצרת המטעים והכרמים שבדרך. המקום מתאים לקבוצות קטנות, זוגות או משפחות, ניתן להיכנס למעיין עד גובה הכתפיים, ניתן להגיע עד למעיין עם הרכב או בהליכה רגלית קצרה, מומלץ לרכבי 4X4 אך מתאים בהחלט גם לרכבים פרטיים)
הוראות הגעה – דרך אתר “המעיינות” (מופיע תחת השם “עין גיל”)